את המלגה הכרתי מפרויקט שקפץ לי בפייסבוק- "חברים לעט" סדנה כתיבה משותפת של סטודנטיות ושורדי שואה. שם פגשתי לראשונה את רחל ברקוביץ, שורדת שואה שאני מלווה היום.
ככלל, יש משהו מאוד מרגש בזקנים, ואני בכוונה כותבת "זקנים" כי לדעתי זו מחמאה. זקן השבט הוא איש חכם שבאים להתייעץ איתו, ניסיון חיים עשיר ופרספקטיבה אחרת על העולם. לדעתי, זו זכות לקחת חלק במלגה כי אני יודעת שלא עוד הרבה יזכו לשמוע ממקור ראשון את המסע שלהם. במסגרת המלגה, נופר הוציאה לפועל מיזם שמטרתו לחבר בין הדורות דרך סדנת כתיבה שהתוצר שלה הוא כלי עכשווי שדרכו אפשר לשמוע את הסיפור-> פודקאסט. המיזם מעניק לשורדי השואה את קדמת הבמה ומאפשר להם להשמיע את הסיפור שהם בוחרים שיישמע.
המפגשים האינטימיים בין הצדדים מרגש ומיוחד, כל צד מביא ערך מוסף ושני הצדדים מרגישים שהם תורמים ונתרמים. אז על מה הם מדברים וכותבים? אין דור שלא יכול לדבר על אהבה, געגוע, תשוקה וחברות. לפעמים יש לנו הרבה יותר במשותף ממה שאנחנו חושבים, רק צריך למצוא את הנקודה..
